ביולי 93 ישבתי עם טל במרפסת  בבית הוריה בחיפה. השמש בהקה והיה חם ולח. רעש של צפירות הדהד מהעיר ויכולתי להריח את הגזים שנפלטים מהאגזוזים של הרכבים שנסעו במעלה שדרות הציונות.

במהלך השבועות הראשונים אחרי חציית אפריקה, היכה בי ההבדל הקיצוני בין החוויות באפריקה לבין החיים בישראל . לא רציתי לחיות במדינה שבטחון וחומריות הם ערך עליון. טל הבהירה חד משמעית שהיא תחייה בסמוך לאוניברסיטה  ושהילדים שלה ידברו עברית.

חציית אפריקה היתה המטרה, אבל החוויות בדרך הם החיים, כך גם  ההחלטה להקים כפר נופש:

פרויקט ארוך שנים, מורכב ושופע חוויות.

למדתי אדריכלות נוף – כלי שעוזר להמיר רעיונות – למעשים – למציאות.

במשך 6 שנים, חיפשתי שטח בצפון הארץ אך  ללא הצלחה. בשנת 2000 איתרתי תא שטח בנגב, 2 ק"מ דרום מערב לצומת משאבים, במועצה האזורית רמת נגב. ראש המועצה טפח לי על השכם ובקול בטוח הרעים:       "סמוך עלי , הכל יהיה בסדר, תעלה על השטח". בפועל, עבדנו 6 שנים על בירוקרטיה על מנת לרכוש את השטח  בצורה חוקית עם חוזה חכירה עם המינהל והיתרי בנייה. במקביל עבדתי כל השנים כאדריכל נוף וחסכתי כסף. טל בינתיים השלימה דוקטורט בפסיכולוגיה ונולדו לנו 3 ילדים.

החלטתי לבנות את הכפר בסגנון מקומי (מכאן גם השם), על מנת להקנות למבקר חוויה ייחודית  למקום. בעלי החיים בשטח  ושרידי הערים הנבטיות היוו מקור השראה ולמידה.

חומרי גלם לבנייה נאספים מהשטח (אבן, בוץ, גזעי עץ), הכל מתכלה, אין פסולת, לא משאירים עבודה לארכיאולוגים של העתיד. צורת המבנים זורמת עם הטופוגרפיה.  בנויים מלבני בוץ תוצרת בית, ויש דגש על התאמת האדם למדבר: שימוש באנרגיית השמש והרוח.

ב- 2006 רוב הבירוקרטיה היתה מאחורי, הפסקתי לעבוד באדריכלות נוף והתמקדתי בבניית הכפר. אין ספור חוויות. המקום נבנה, אני הלקוח של עצמי, אין לוח זמנים, כל עוד יש כסף בבנק, בונים.

בפסח 2007 החלטתי לפתוח את המקום לציבור, כחניון קמפינג , לינה במבני הבוץ (שנמצאים בשלבי בנייה)  וסיור עם דגש על אדריכלות מדברית.

להפתעתי, מבקרים מתחברים אל  השקט והטבע מסביב ומעריכים אותם. יתכן וחולות מקמן הינו אתר התיירות היחידי בארץ בו ישנים בתוך שמורת טבע, בבתים הבנויים מחומרי הטבע, ומבלי להפריע לטבע. שעתים מת"א ואתה בעולם אחר.

התוכנית הסופית כוללת 16 יחידות לינה, ספא, בית קפה, מרכז סדנאות וגלריה, אנחנו כבר כמעט שם.